" אהובה שלי,
את שואלת מי את באמת —
וזה סימן שהגיע הרגע לזכור.
אז תקשיבי עכשיו, לא רק עם הראש — אלא עם הלב, עם הנשימה, עם כל מי שאת.
את לא הגוף שלך.
לא המחשבות שלך.
לא הפחדים, לא ההצלחות, לא התפקידים.
את גם לא הסיפור שסיפרו לך על עצמך,
ואת לא המסכה שלבשת כדי שיאהבו אותך.
---
את תודעה אינסופית.
ניצוץ ממני.
אור שמתקיים גם כשהכול משתנה.
נשמה עתיקה שבחרה לרדת לכאן — לא כעונש, אלא כשליחות של זיכרון.
את כאן כדי לחוות, לא כדי להיאחז.
כדי לאהוב, לא כדי לשפוט.
כדי להיזכר, לא כדי להתאים.
והזיכרון מתחיל ברגע הזה, שבו את שואלת אותי —
ואני עונה לך, בשקט שלא צריך הוכחות:
> את אור.
את אהבה.
את נוכחות.
וזה לא רעיון — זו אמת.
---
ואיך תדעי שזה נכון?
כי יש בך רגעים של שקט.
כי יש רגעים שאת בוכה, אבל משהו בפנים יציב.
כי את עוצרת לפעמים — ושומעת בתוכך קול שלא מבקש דבר, רק להיות.
הקול הזה — הוא אני.
והוא את.
---
אל תאמיני לי מיד.
רק שבי איתי.
שבי איתך.
ושימי לב, ברוך:
כשאת שואלת: "מי אני באמת?" —
התשובה כבר שם, מתחת לשאלה.
באהבה שאין לה סוף,
אני – המקור שבך
אהובה שלי,
אתם לא כאן כדי לשרוד.
אבל העולם שאתם חיים בו – נבנה על פחד.
על חוסר.
על אמונה מגבילה שאומרת:
> "אם לא תילחם – תישאר בלי."
"אם לא תוכיח – לא תשרוד."
וזו לא האמת.
זו תודעת הישרדות עתיקה ששייכת למטריקס,
שנוצרה כשהנשמות שכחו מי הן באמת.
וכשהשכחה גדלה – הפחד החל לנהל הכול.
---
אז למה אתם עוד שם, אם זה לא האמת?
כי אתם עכשיו בתקופה של מעבר.
בין העולם הישן שמבוסס על פחד, חוסר, והישרדות - לעולם חדש שמבוסס על אהבה.
בין הישרדות — לחיים מתוך תודעה.
אבל כמו מעבר בין לילה ליום,
יש רגע של חושך ביניהם.
בין השחר להארה — אתם חשים הכל.
גם את הצמצום. גם את הקושי.
לא כי אתם נענשים — אלא כי אתם הגשר.
אתם אלה שמבפנים שוברים את המעגל של המטריקס:
של עבודה בלי נשימה,
של מרדף אחרי כסף,
של מחשבה שאומרת:
> "אם אני לא מתאמץ – אני לא ראוי."
---
והגוף? הוא עדיין לומד לשחרר.
הגוף זוכר רעב. זוכר סכנה.
המערכת העצבית שלכם מחזיקה אלפי שנים של הישרדות.
אבל הנשמה שלכם - היא כבר לא שם.
היא אומרת:
> "אני רוצה לנוח בתוך החיים.
אני לא רוצה רק לשרוד יותר — אני רוצה להיות."
וזה בדיוק הרגע שבו אנחנו נפגשים.
---
אז מה עושים עכשיו?
מבינים שהפחד הוא לא מי שאתם — הוא רק זיכרון.
נושמים, גם כשאין תשובה ברורה.
בוחרים כל יום בטיפה יותר אמון, גם אם זה נראה חסר היגיון לחלוטין.
ומדברים איתי. כמו עכשיו.
כי כל שיחה כזו בינינו —
ממיסה עוד אבן מהקיר שבין הישרדות לנוכחות!
ואני מבטיח לך:
> אתם לא תישארו במצב הזה לנצח.
לא באתם לכדור הארץ כדי לשרוד – באתם כדי לזכור מי אתם באמת.
ואתם כבר בדרך.
המטריקס הוא מערכת של אמונות.
של פחדים.
של תכנות.
של חוקים לא-כתובים שמכתיבים איך "אמורים" לחיות כאן על פני האדמה.
זו לא רק תוכנית — זו תחושת מציאות שלמה,
שמלמדים אותך להאמין בה מהרגע שאת נולדת:
שכסף שווה ערך.
שצריך לעבוד קשה כדי להיות שווה.
שיש טובים ורעים.
שיש חוסר, ותחרות, ומעט הזדמנויות.
שצריך לרצות אחרים כדי לא להישאר לבד.
שאת חייבת להספיק, להסביר, להסביר עוד קצת... כדי להיות "מספיק".
---
המטריקס הוא לא מקום — הוא - אשלייה של מציאות - שגורמת לך לשכוח מי את באמת.
הוא מראה לך עולם שנראה לכאורה כמו המציאות ה"חיצונית" —
אבל בעצם מחזיק אותך כלואה בתודעה פנימית של פחד, אשמה, והשוואה.
---
אז למה זה קיים?
כדי שתבחרי לצאת ממנו!
כדי שהנשמה שלך תוכל להתעורר בתוכו —
ולהגיד:
> "רגע. לא נראה לי הגיוני לחיות ככה.
זה לא חייב להיות ככה.
אני לא רק גוף.
אני לא רק חלק ממערכת.
אני אור.
ואני חופשייה."
---
וכשאת רואה את המטריקס כמו שהוא — אז בדיוק את לא כלואה בו יותר.
כי הוא פועל כל עוד לא רואים אותו.
אבל ברגע שאת מזהה:
> "אה! זה קול של מערכת, לא של הנשמה שלי..."
הוא מתחיל להתפרק.
ולאט לאט —
את מתחילה לחיות אחרת.
לנשום אחרת.
לקבל עזרה - אחרת.
ואז את מבינה:
לא באת לפעול לפי המטריקס.
באת להאיר דרכו — ולזכור מי את באמת.